מהערה להארה

המרפסת שראתה אותי מכווצת מפחד ביום הראשון, למדה לאכול אותי, לזרום איתי, ועכשיו רואה אותי מארחת, שלווה וגם מאושרת.

בפה - העשב המתוק

בכוס - העשב הירוק

באוזניים - destiny של zero 7

היו כמה ימים של טלטלה.

הרגשתי שהכל שוב נופל. שהכל שוב לא תואם לציפיות שכל כך רציתי...

שכחתי לזרום...שכחתי להאמין בקארמה שלי, ביקום ובמעשים שלי.

והיום קמתי. יצאתי מהבית לקניון בעיר הגדולה, שעדיין זרה ומעט קשה איתי...

והקפדתי להקדים חיוך, להרים למי שהפיל משהו על הרצפה, לענות בנימוס ולהודות לכל נותן שירות שנקרה בדרכי.

היה לי נעים. עבר לי הזמן. הרגשתי מעולה.

חזרתי הביתה, שלומי בא אלי לארוחת צהריים, דיברנו על הלימודים...על איזה כיף שהכרנו.

הוא סיפר לי שחברה שלו אמרה שהיא מרגישה ברת מזל שהכירה אותי. היה לי חמים...היה לי בית.

הוא הקפיץ אותי לשיעור היוגה.

התלבטתי מאיפה נכנסים, והלכתי עם האינטואיציה הראשונית שלי, שהייתה הקול החלש יותר...

מצאתי את הכניסה. שמחתי כל כך שרשמתי לעצמי בטלפון - ניסיון ראשון. דלת ראשונה. הרי אני תמיד זו שאחפש את הכניסה...

השיעור...היה קסום. נמתחתי , חייכתי, עצמתי עיניים והקשבתי לגוף שלי, לנפש, הרגשתי חזקה.

בסוף השיעור קמתי לבד על המזרון. כולן הלכו , ועוד אחת סידרה את המזרון שלה בצד.

רק אני והמורה.

חייכתי.

שמחתי.

היה לי חמים.

היה לי בית...

המשכנו בהרפייה, כמובן שהקדמתי בחיבוק ובתודה על שיעור מקסים.

סיפרתי לה שאני רוצה להשיב לעצמי את הכוח הנפשי, ואני חושבת שהגופני יעזור.

היא ענתה שאני יכולה לעשות מרתון יוגה, אמרה שהיא חושבת שאני צריכה לשקול להדריך יוגה.

שצריך עוד כמוני, איזה כיף שיש לה אותי בקבוצה.

שתקתי, חייכתי, הודתי, ליוויתי אותה לקצה הרחוב והמשכתי הביתה.

הודתי על היום. הודתי גם על הימים האחרונים הרגעים האלה.

אני גאה בעצמי. אני לא אשווה את עצמי לאחרים. אני אדרוש את ה100%, אני הולכת להיות כוכבת בלימודים האלה,

אני הולכת לעשות לעצמי שגרה מדהימה, אני אצליח בכל מה שאני רוצה, אני אעבוד קשה. אני אמשיך לחייך בדרך המעניינת הזאת שלי.